מחשבות על שואה ומוח
- משה זלינגר
- 9 ביוני 2019
- זמן קריאה 3 דקות
הפוסט הזה מחולק לשלושה חלקים נפרדים:
1) השינויים באקדמיה בתקופת גרמניה הנאצית ויחסי הגומלין בין מדענים למובילי דעה
2) מחקר בודד על ההשפעות הבין דוריות של פוסט טראומה בניצולי שואה על הצאצאים מהדור השני
3) נקודת ההסתכלות של וויקטור פרנקל על טראומה
1) חוקרי מוח משתפי פעולה עם הנאצים, מתנגדים, קורבנות ובעלי תפקיד אמביוולנאטי – מתוך מאמר סקירה היסטורית
בשנות ה-20 של המאה ה-20 תחום מדעי המוח בגרמניה הגיע לרמה עולמית. בעקבות העליה של היטלר לשלטון נעשו שינויים באקדמיה. החלו רדיפות אחר מדענים יהודיים וקהילה גדולה של מדענים ורופאים גרמניים ואוסטריים הצטרפו לתוכניות נציונל-סוציאליסטיות כך שהסביבה החברתית באקדמיה השתנתה מאוד.
הנאצים רדפו את השיטתיות בהכחדה והקהילה הרפואית עזרה לניסוח "טוהר הגזע", את מי צריך להשמיד ואת מי לא. דבר זה מראה כמה ניתן לבצע שימוש ציני בכוח של המדע ולעקם את האתיקה הרפואית בשירות המתת חסד לאנשים בעלי מחלות נוירולוגיות ומנטליות (גם ילדים) וזיהוי מחלות תורשתיות למען העלמתן מן העולם.
הסקירה המצורפת מציגה את הדילמות של אז והיום, כיצד להתייחס לאותם רופאים וחוקרים ששיתפו פעולה עם הנאצים. זו דילמה מורכבת מכיוון שהיו מדענים שהגיעו להישגים מחקריים ומציגים רפרנסים מדעיים חשובים זאת בהתחשב למדענים שנרצחו והתנגדו שגם עליהם צריך לתת את הדעת. ייתכן ויש תגליות שלא התפרסמו בשמם. אם נסתכל על התוצאה הכוללת, גרמניה הנאצית פגעה במדע. להרחבה בנושא, בקישור הבא
2) השפעות רב דוריות של ניצולי שואה שעמדו בקריטריונים של טראומה (PDST post-traumatic stress disorder)
החלק הזה מיועד לקוראים שאוהבים להעמיק בבסיס הביולוגי, אני מזהיר מראש שאין לי כאן תשובה ברורה ל-"מה קורה בדיוק", מטרתי כאן היא להציג נקודה למחשבה שתקבל התייחסויות נוספות בפוסטים עתידיים על שאלות קצת אחרות. כאן אני מציג דוגמא למחקר ביוכימי די מרכזי ומוכר שהתפרסם בשנת 2014 בג'ורנל האמריקאי לפסיכיאטריה (יש מספר מחקרים בנושא בהקשר של ניצולי שואה ואסונות נוספים בשילוב דיסציפלינות של עולם הפסיכולוגיה והביוכימיה, חסרות סקירות) על ההשפעה האפיגנטית שיש לניצולי שואה בעלי PDST שחוו מקרה טראומטי במהלך המלחמה על וויסות ביטוי גנים לרצפטורים גלוקוקורטיקואידיים בצאצאי דור 2.
אחד הגלוקוקורטיקואידים שנבדק פה זה הקורטיזול מכיוון שהוא הורמון סטרס חשוב. דיכוי של סטרס מתאפשר כאשר יש קשירה של קורטיזול לרצפטורים המתאימים (1f). החלבון שמאתחל את תרגום הדנא ליצירת הרצפטור הגלוקוקורטיקואידי המדובר נקרא GR-1f.
בצאצאים להורים זכרים שחוו טראומה (בעלי PDST) יש פחות ביטוי של הגן הזה, מכיוון שיש מתילציות עליו ולכן יש פחות דיכוי של תגובת הסטרס, דבר ששם הצאצאים בנטייה לדיכאונות ולתגובות סטרס כרוניות. הוזכר בפוסט ישן של גיא שלמון על תחום שנקרא אפיגנטיקה, תחום העוסק בשינויים בתפקוד הגנים שאינם כרוכים בשינוי רצף הדנא. שינויים אפיגנטיים מתרחשים במהלך חייו של האורגניזם ומאפשרים התמחות של תאים, השינויים עשויים לעבור לתאי המין ובכך להשפיע על הדור הבא. כאן הזכרתי מתילציות, זה אחד הסמנים המולקולרים להשתקת תרגום של גנים מסויימים. ממצאים אחרים על בעלי חיים מציגים השפעות שליליות של סטרס על תאי הזרע בכל הקשור למתילציות ול-PDST.
לצאצאים לאמהות בעלות PDST מתרחש דבר הפוך מההשפעה בהורים זכרים, יש פחות מתילציות על הפרומוטור, הצאצאים שלהם חווים קשר אימהי חזק שמבוסס על חוסר ביטחון של האם. זה דומה מאוד לממצא של ניסוי שנעשה בחולדות בשנת 2004, חולדות נקבות הפגינו "עודף" אהבה ודאגו בחרדתיות לגורים שלהן.
צאצאים לשני הורים בעלי PDST היו בעלי רמות המתילציה הנמוכות ביותר על הפרומוטור לגן. הממצא הזה מצטרף למחקרים קודמים שהציגו ביטוי התנהגותי בהתאם שכולל: נטייה לרגישות גבוה לאלימות וחוסר צדק, אמנזיה דיסוציאטיבית ונטיה לדיכאון.
קיימת השערה שהמבנה המשפחתי שגדלו בו הצאצאים מדור שני (נולדו בשנים 1940-1960) ממתן את החוויה הפוסט טראומתית כנראה בעקבות אב שעסוק כל היום בפרנסה ואמא שנמצאת רוב הזמן בבית ומטפלת במשק הבית.
קיימת השערה נוספת שהשינויים הביוכימיים משוייכים לשלב ההריון ולא לטיב הטיפול של ההורה בצאצאים לאחר שנולדו. מול המאמר הזה, נטענות טענות ביקורתיות שמדווחות על אי בהירות לגבי שוני סטטיסטי בדגם המתילציות. נוסיף שקיימים שישה פרומוטורים לגלוקוקורטיקואידים, נבדק רק אחד ולכן נטען מחוקר מתחרה שהפרומוטר שנבדק הוא פחות חשוב מהאחרים. כקונטרה לכך ניתן לראות שוני במערכת הסטרס. התחום מבלבל ודורש קריאה מקיפה שאין לי כרגע פניות אליה, ולכן המסר העיקרי שכדאי לקחת מכאן היא שעל סמך ממצאים שונים קיימת ייתכנות להשפעות בין דוריות שאולי בעתיד נקבל עליהן הסבר ביולוגי יותר ברור.
3) אם כבר דיברנו על סטרס ברמה הביולוגית, וויקטור פרנקל, רופא, נוירולוג ופסיכיאטר שכתב את הספר המפורסם "האדם מחפש משמעות" ניסה במהלך חוויותיו בשואה להציג גישה אחרת לטראומה. וויקטור כותב בספריו כיצד הוא התמודד עם החוויה הטראומתית במחנה הריכוז באושוויץ על ידי הישענות על עקרונות של רצון ומשמעות כמנגנון הישרדות. הוא בעצם ניסה ליישם (בזמן ששהה בתנאים בלתי אפשריים) את הגישה הלוגותרפית שהוא פיתוח.
מסקנות אישיות:
מה ניתן ללמוד על השואה מנקודת מבט מדעית וטיפולית?
1) למדע יש כוח בהכתבת התודעה האנושית. המדע יכול לעבור ניצול על ידי אידיאולוגיות חשוכות ויכול להיות מתועל לנטרליות או אף להוות חלק בקודים של חברה אוהבת אדם.
2) חוויות טראומתיות עשויות להיות בעלות השפעה רב דורית שעוברת דרך שינויים אפיגנטיים. מצטברות ראיות על השפעתם של אירועים קשים בחוויה האנושית על הצאצאים, עדיין מבררים את המנגנונים.
3) מובילי דעת קהל מתחום מדעי החיים ומדעי הרוח (כמו וויקטור פרנקל) היו בעלי כוח להעמיק את השיח החינוכי והפסיכולוגי הקשור בזיכרון השואה, החוויות הטראומטיות הנובעות מתוכו וכיצד זה נוגע לחיים שלנו במציאות הנוכחית.
Comments